עלילות שוקרון בעיר הגדולה – שאלות של גזילת ארנונה והשבתה

גביית יתר בארנונה ואגרות בניה

גביית היתר של המס העירוני מקוממת עד מאוד ובעיקר העובדה שהשבת כספים שנגבו ביתר הנה מבצע ארוך ומורכב שסופו אינו ידוע. להלן נבחן את הסוגיה תוך הצעת מספר דרכים אפשריות

קרא עוד »

סמכות ועדת ערר בארנונה

פסק הדין עליון חדש יחסית העוסק בסוגיית היקף סמכויותיהם של גופי ערר והיחס בין סמכויותיהם לבין סמכויות בתי המשפט הינו רע"א 2425/99 עירית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ

קרא עוד »

דרכי הרשויות להעלות ארנונה

לרשויות המקומיות מגוון דרכים להעמקת גביית הארנונה ולהלן נסקור שלוש מהן:  האחת, הגדלת את מס' המ"ר בתחום הרשות, קרי, פיתוח אזורים חדשים בתחום הרשות או הגדלת אחוזי הבניה לאזורים קיימים. 

קרא עוד »

הארנונה כשיקול בקביעת מיקום העסק

רוב האנשים הפרטיים מתייחסים לארנונה כאל הכרח המציאות שאין לשנותו. מרבית האנשים אינם מתייחסים לגובה הארנונה כנתון שניתן לשנותו, לא קובעים לפיו את מקום מגוריהם וכד'. עם זאת יש לזכור

קרא עוד »

תחילתה של הפרשה בתביעה להשבת ארנונה שהוגשה על ידי עורך דין פינק בבית המשפט המחוזי כנגד עירית ירושלים בשמם של שוקרון ו– 308 תושבים נוספים. בתביעה זו נטען כי עירית ירושלים חרגה מחוקי ההקפאה בשנים 1986-1989 בכך ששינתה אזורים וסוגי נכסים באופן שהביא להעלאה בארנונה מעבר לשיעור ההעלאה שאושר בחוק ו/או על ידי השרים. לגבי נכסים קיימים ומחזיקי נכסים קיימים החילה העיריה את חוקי ההקפאה ואולם לגבי נכסים חדשים ו/או מחזיקים חדשים (כמו התובעים) לא החילה כלל את המגבלות תוך יצירת אפליה בין אלה לאלה.

בית המשפט המחוזי מפי כבוד הנשיא זיילר קיבל את טענות התובעים ובפסק דין מרתק ויוצא דופן בתקיפותו הוציא חמתו על מעשי העיריה. בעקבות פסק הדין נקבעה השבה של כ– 3 מיליון ₪ אשר הושבו לתושבים לאחר שנדחתה בקשת העיריה לבית המשפט של ערעור לעיכוב ביצוע.

בערעור לבית המשפט העליון ניסתה העיריה את כל הטענות האפשריות ואף ניסתה לשוב ולטעון כי פרשנותה לחוקי ההקפאה היתה סבירה. בין השאר ביקשה להביא ראיות לגבי תום ליבה של העיריה ולגבי הנזק העצום לתקציב העיריה. אף היועץ המשפטי לממשלה התערב בהליך ובחוות דעת נרחבת פרש את משנתו בנושא. ראשית הובהר היטב על ידי היועץ המשפטי לממשלה כי מעשיה של העיריה חורגים מן החוק. ברם, לאור העובדה שפרשנות העיריה, בראיה לאחור, אינה בלתי אפשרית לחלוטין, סבר היועץ המשפטי כי יש לאפשר לעיריה להביא ראיות לגבי תום ליבה. כמו כן סבור היה היועץ המשפטי לממשלה כי חריגת העיריה מן החוק אינה מובילה בהכרח להשבה.

בית המשפט העליון בפסק דין קצר שאינו אומר כלום ואומר הכל קבע:

"בהסכמת הצדדים, יוחזר הדיון לביתהמשפט המחוזי למען ישמע ראיות וטענות בדבר הנסיבות המחייבות את העירייה, כרשות ציבורית, בהשבה, או הפוטרות אותה מכך. זאת, בשים לב, בין היתר, לשאלת תוםליבה וכן להשלכת ההשבה על תקציב הרשות המקומית.

על סמך כל אלה יחליט ביתהמשפט בדבר חובת ההשבה של העירייה."

שני דברים למדים אנו על עניין שוקרון בעליון: פסק הדין לא בוטל ובעינו עומד לרבות הקביעות המהותיות בו לגבי חריגת עירית ירושלים מן החוק, דרך התנהלותה והדרישה להרתעת פקידי העיריה הסורחים בתפקידם. העניין השני הוא ששאלת ההשבה תוכרע לאחר הבאת ראיות העיריה בנושא תום ליבה ובנושא השפעת פסק הדין על תקציב העיריה.

בשני אלה נשגב מבינתנו כיצד תוכל העיריה לשפר את מצבה. פסק הדין בעניין שוקרון קבע מספר קביעות לגבי תום ליבה של העיריה. לתביעה צורפו פרוטוקולים של דיוני מועצת העיר בה החליטו על הטלת ארנונה ומהם עולה שגזבר העיריה דאז לא טרח כלל להציג בפני מועצת העיר את השינויים מפליגי הלכת אותם הם מאשרים. פעולות העיריה נעשו בניגוד מוחלט לעמדת משרד הפנים ולמעשה היתה העיריה היחידה שנקטה בשיטה מתוחכמת זו.

כך יוכלו התובעים להביא שורה של אנשים שפנו אל העיריה בתחילת שנות ה-90 וביקשו להבין את פשר ה"הנחות" להם זוכים שכניהם שהנם מחזיקי נכסים ותיקים או שהנם מתגוררים בנכסים ותיקים. כיצד תוכל העיריה להסביר את התשובות הרבות והמגוונות שקיבלו תושבים אלה על מנת להשתיקם. 

אחד המקרים המצביע יותר מכל על חוסר תום הלב של עובדי העיריה הנו המקרה של תושב בשם יהודה ווייל אשר פנה בשנת 1990 בהשגה ומכתב דרישה לעיריה ולאחר שנתיים כמעט ועשרות מכתבים נענה כי עליו להגיש תביעה לבית המשפט. כאשר הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, טענה העיריה לחוסר סמכות שכן המסלול הראוי הנו "השגה" לעיריה. אז פנה ווייל לנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה וגם שם טענה העיריה כי עליו להגיש השגה. טרח האזרח והגיש שוב השגה ואולם נענה שהטענות שהעלה בנוגע לחוקיות התעריפים אינם מתאימים למסלול השגה. עם תשובה זו פנה ווייל בשנית לנציבות תלונות הציבור ולבסוף בשנת 1995 זכה להחלטה כי על העיריה להשיב לו את כספו.

כיצד תוכל העיריה להסביר את העובדה שבשנת 1996 פנתה לשרים לקבלת אישור חריג עבור החריגות שבוצעו בשנות ה-80, קיבלה אישור חלקי בלבד אך המשיכה לגבות את מלוא הסכומים מן התובעים. כיצד תוכל העיריה להסביר עוד את העובדה שגם לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא הפסיקה לגבות את הסכומים החורגים מן החוק, מן התושבים ומאחרים.

את כל אלה ועוד לא נדע כיצד יכולה העיריה להסביר ואולם אלהבעייתה של העיריה. אותנו מטריד נושא אחר שעלה בעניין שוקרון בעליון. היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו ובית המשפט העליון בעקבותיו שאלו את עצמם האם כל חריגה משמעה בהכרח השבה. עוד הסביר היועץ המשפטי כי אין עדיין פסק דין של בית המשפט העליון שקבע חובת השבה במקרה של בטלות חוק על ידי בית המשפט. בכל הכבוד, היועץ המשפטי לממשלה טעה והטעה  בחוות דעתו. אכן בשאלת השבה כתוצאה מבטלות חוק אין עדיין הלכה פסוקה ונראה שהיועץ המשפטי לממשלה חפץ להביע דעתו בשאלת ההשבה גם בתיק דנן רק בבחינת הכנת תשתית לקראת פסק דין שעתיד להינתן בימים אלה בשאלת ההשבה שתוטל על המדינה בשאלה אחרת בע"א 2037/00 מדינת ישראל נ' ינובר משה. ואולם בניסיונו להביע דעתו גם בתיק דנן נעלמה מעיניו סוגיה אחת קטנהאין המדובר כאן בשאלת בטלותו של חוק המובילה להשבה אפשרית אלא בגביית כספים בניגוד לחוק ובשאלה זו הלכה ברורה של בית המשפט העליון בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון פ"ד נו(4), 117 שם נאמר: "גם בישראל הכלל הוא כי במקרה בו רשות ציבורית גבתה תשלום שלא כדין זכאי האזרח להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט"

גלילה למעלה